<h1>תוספות רי"ד — נדרים</h1>
<h2>דף כט.</h2>
[נדרים י"ג ע"א] מרבה אני חטאת ואשם שיהי' מתפיסין בנדר. עוד כ' רבינו משה ב"ר מיימון זצוק"ל באותו הפרק [נדרים פ"א ה"ט, י'] זה הכלל כל המשים דברים המותרים כדברים האסורין אם אותו דבר האסור יכול לעשותו בנדר הרי אלו אסורין ואם אין יכול לעשו' בנדר הרי אלו מותרין החטאת והאשם אע"פ שאינן באין בנדר ונדבה כמו שיתבאר במקומן אפשר לנודר להביא אותם מחמת נדרו שהנודר בנזיר מביא חטאת ואם נטמא מביא אשם כו' ואין נ"ל דא"כ מאי (היא) [האי] דקאמרי' ומאן דאסר בכור נמי מתפיס(ין) בנדר הוא כו' ואנה ימצא שיבא הבכור ע"י נדר כמו שיבואו חטאת ואשם אלא לאו ש"מ האי דאמרי' מרבה אני חטאת ואשם שיהיו מתפיסין בנדר זהו פירושו לא שבאין בנדר ונדבה אלא אע"פ שנתחייב אדם חטאת או אשם כל עדרו הוי חולין ומותר בהנאה עד שיפריש בהמה אחת ויאמר זו לחטאתי או לאשמי ולאותו הדיבור שיאמר זו לחטאתי או לאשמי קורא נדר שע"י אותו הדיבור הוא מקדישה ובלא הדיבור ההוא לא היתה קדושה. אבל הבכור הוא קדוש מאליו בפוטרו את הרחם. ומאן דאסר סבר אע"פ שקדוש מאליו מצוה להקדישו בפיו שנאמר הזכר תקדיש.
